סוגיות שקשורות לחוק ולחולי נפש

 

להיות לוקה במחלת נפש אינו מספיק על מנת להכניס למוסד (אשפוז.) על החולה להיות:

–    מסוכן לעצמו או לסביבה

–    אינו מסוגל  לדאוג לצרכיו הבסיסיים

–    אינו מסוגל לקבל החלה אחראית בקשר לשאלה האם להתאשפז

–    עליו להיות בצורך לטיפול

 

בארה"ב לדוגמא – כשמטופל מאושפז בכפייה, על המוסד לדווח חזרה לבית המשפט האם המטופל צריך

להמשיך להיות מאושפז. אם המוסד אינו מדווח חזרה לבית המשפט, עליהם לשחרר את המטופל.

הערכה של חולה כ"מסוכן"

רוב האנשים שסובלים מפסיכופתולוגיה אינם אלימים. האבחונים שמאופיינים בסיכוי גבוה לאלימות הם:

סכיזופרניה , מאניה,  הפרעת  אישיות  גבולית,  הפרעת  שימוש  בחומרים,  פגיעות  מוח  נדירות  ומחלת

האנטינגטון, וכל אדם הסובל מדלוזיות קשות.

בכללי, קשה מאוד להצליח לדעת אם חולה אחד מועד לאלימות, והספר מדמה את יכולת החיזוי ליכולת חיזוי

של מזג אויר. קשה במיוחד לצפות אלימות כי הוא מאוד קשורה לקונטקסט של המתרחש מסביב לחולה.

החובה להגן: השלכות של החלטת טארסוף )TARSOFF(

מה  קורה שמטפל מגלה בזמן טיפול שהמטופל שלו עומד לפגוע במישהו?   האם הוא יכול להפר את הסכם

הסודיות שלו ושל מטופלו? היום על פי חוק הוא מחויב לעשות, ולמנוע פגיעה של מישהו על ידי המטופל שלו. (נותנים את הסיפור של טאטיאנה טארסוף – חבר שלה אמר לפסיכולוג שלו שהוא הולך לרצוח אותה כשהיא חוזרת מחופשה. הפסיכולוג הודיע למשטרה שעצרה את החבר, שחררה אותו כי הוא נראה לה נורמלי, ובאמת חודשיים אחר כך הבחור רצח את חברה שלו.) כיום עדיין יש בלבול וחוסר וודאות כיצד מטפלים צריכים לנהוג עם מטופלים אלימים או שמאיימים-באלימות (לפחות בארה"ב.) מה שבטוח זה שיש סיכוי גבוה למטפלים

של מטופלים אלימים להיות חשופים לטביעות רבות אם המטפל שלהם נוקט בסופו של דבר באלימות.

טענת "אי שפיות" (חוק של ארה"ב)

יש אנשים שכשמעלים אותם למשפט הם משתמשים בטיעון של אי שפיות בזמן מעשה הרצח. במקרה של

אי שפיות השופט מקל על העונש בצורה משמעותית, ושולח את הנאשם למוסד פסיכיאטרי במקום כלא. האנשים שעושים שימוש בטיעון זה מנסים לנצל את הבסיס החוקי העתיק שאומר שפעולותיהם, שהיו באמת

פעולות פליליות, נעשו שלא בשליטתם המנטלית.

יש הרבה חוסר-הסכמה סביב השימוש בטיעון אי-השפיות ובאילו מקרים ניתן להשתמש בו. ישנן מדינות בארה"ב, שבהן  אכן יש חולי נפש שאינם מגיעים לסטודנטים של הטיעון המשפטי לאי שפיות, ומקבלים על

אף המחלה שלהם את עונש המוות.

ממה מורכבת טענת האי שפיות:

.1 אנשים ייחשבו כשפויים אלא אם כן ניתן להוכיח שבזמן ביצוע העבירה הם לא ידעו מה הם עושים. .2 הנאשם ייתכן ואינו אחראי על מעשיו בגלל שאפילו שידע שמה שהוא עושה אינו חוקי, הוא איבד את

היכולת להבחין בין טוב לרע. .3  הנאשם אינו אשם אם הפשע שלו היה תוצאה ממחלה נפשית

.4   הרחבה קוגניטיבית לסעיף הראשון – לנאשם לא היה את "נפח המחשבתי" להבין כי הוא עובר על

החוק)ALI(.

.5  חובת ההוכחה לכך שהנאשם הוא אינו שפוי תחול על ההגנה ולא על הפרקליטות. )IDRA(

קיים סיכוי גבוה יותר שטענת אי השפיות תתקבל על ידי בית המשפט אם :

א.  אם הנאשם אכן מאובחן בפסיכופתולוגיה משמעותית

ב. אם מדובר בנאשמת (אישה) ג. אם הפשע היה שונה מרצח

ד.   אם הנאשם התאשפז בעבר במוסד פסיכיאטרי.

 

בהסדר משפטי חדש יותר שנקרא GBMI – ill mentally but ,guilty ההסדר הוא שהנאשם שנמצא אשם נכנס למוסד פסיכיאטרי עד שכל שנות המאסר שלו מסתיימות. כך ניתן יהיה למנוע מקרים שבהם נאשם יצא

זכאי בזכות טיעון אי השפיות, מגיע למוסד, ומשתחרר לאחר זמן קצר כשהוא מתייצב נפשית.

כשירות לעמוד במשפט

בחוק האנגלי, אם מישהו צריך לעמוד למשפט, והוא נחשב ללא מסוגל להבין את ההליך המשפטי כתוצאה מפיגור   שכלי  או  מחלה נפשית, ניתן לאשפז  אותו בבית  חולים  פסיכיאטרי עד שמצבם  הנפשי  משתפר

ומאפשר להם לעמוד למשפט.

האם חולי נפש בבתי כלא רגילים יוכלו אי פעם להשתקם, או שיחזרו לכלא בשנית?

נשאלת השאלה, בהנחה שהרבה אנשים עם פסיכופתולוגיות נכנסים בסופו של דבר לבתי כלא רגילים, ואינם

מקבלים שם טיפול מתאים, האם הם מצליחים להצטרף חזרה לקהילה לאחר השחרור שלהם?

מחקרים מראים כי כ23% מהאסירים שלקו בפסיכופתולוגיות חזרו לכלא מהר יותר מאשר אסירים בריאים

בנפשם.

מערכות החוק מאפשרות לנאשמים שזוכו מאשמה מפאת טיעון האי שפיות לחזור אל הקהילה, אבל בתנאים

מחמירים, לאחר טיפול רב ובדיקות רבות של פסיכיאטרים.