הפרעת העברה חלק ב'

שכיחות ודמוגרפיה: הפרעת העברה הייתה יחסית נפוצה בחיים אזרחים ובעיקר צבאיים. במלחמת העולם הראשונה הפרעת העברה הייתה ההפרעה הפסיכיאטרית הכי נפוצה בקרב חיילים, והייתה נפוצה יחסית גם במלחמת העולם השנייה. הפרעת העברה לרוב קרתה תחת תנאי קרב מאוד מלחיצים והשפיעה על גברים שבדרך כלל נחשבו כיציבים. כאן, סימפטומים של העברה – כמו שיתוק של הרגל- אפשרו לחייל להימנע

מקרב מעלה חרדה בלי להיות מתויג כפחדן או להישפט על אי ציות.

 

הפרעת העברה נמצאה בבערך 50 אחוזים מהאנשים שמגיעים לטיפול במרפאות נוירולוגיות. השכיחות

 

באופן מעניין,

אחוזים.

0.005

באוכלוסייה הכללית היא לא ידועה אבל ההערכות הגבוהות עומדות על

 

השכיחות הנמוכה הזו כנראה קשורה לתחכום גדל של הפרעות רפואיות ופסיכולוגית: הפרעת העברה כנראה

מאבדת את הפונקציה ההגנתית שלה אם אפשר בקלות להראות שאין לה בסיס רפואי. כשזה כן קורה היום,

יותר סביר שזה יופיע באזורים כפריים במעמד סוציו אקונומי נמוך יותר שפחות מבינים ברופאה. לדוגמה, מקרי "התפרצות" לא שגרתיים של הפרעת העברה כוללים חולשה מוטורית רצינית והופעת סימפטומים דווחה בחמש בנות בגילאי 9-13 שגרות בקהילה איימי שית קטנה, ענייה וכפרית. כל אחת מהבנות חוותה אירועים פסיכולוגים מלחיצים כולל בעיות התנהגות, דינמיקות משפחה לא מתפקדות, ולחץ קהילתי עקב משבר כנסייה רציני. למרבה המזה, אחרי שלימדו את המטפלים של הילדות על הטבע של הפסיכולוגי של הסימפטומים וקיבלו עצות מרופאים, לצמצם את הלחץ ולהימנע מחיזוקים של "תפקיד החולה," ארבע מחמש הילדות הראו שיפור משמעותי תוך 3 חודשים. במקרה החמישי המשפחה סירבה להודות במרכיב הפסיכולוגי

של המחלה, מחזיקים באמונה שהסימפטומים נובעים מפרזיטים.

 

הפרעת העברה קורית פי 2 או 3 יותר בנשים מאשר גברים. זה יכול להתפתח בכל גיל, אבל לרוב קורה בין גיל ההתבגרות ובגרות מוקדמת. בדרך כלל יש לזה התפרצות מהירה אחרי אירוע חיים מלחיץ ולרוב נפתר תוך 2 שבועות אם האירוע המלחיץ הוסר, למרות שזה לרוב חוזר שוב. במקרים רבים נוספים עם זאת, יש לזה מבנה יותר כרוני. כמו רוב ההפרעות הסומטיות, הפרעת העברה לרוב קורית יחד עם עוד הפרעות בעיקר דיכאון

מג'ורי, הפרעת חרדה וצורות אחרות של סימפטומים סומטיים או מצבים דיסוציאטיביים.

 

 

כמו שמחלות

מגוון של סימפטומים בהפרעת העברה: הטווח של סימפטומים של הפרעת העברה הוא מגוון

גוף שונות מגוונות. יש 4 סוגי סימפטומים: סנסוריים, מוטורים, מחלות, וערבוב של שלושתם.

 

 

סימפטומים סנסוריים: הפרעת העברה יכולה לכלול כל איבר חוש ויכולה להיות מאובחנת כהפרעת העברה

בגלל סימפטומים באזור פגוע הם לא קונסיסטנטיים עם איך שיודעים שהמערכת האנטומית הסנסורית

 

הסנסורים לרוב מופיעים במערכת הראייה (במיוחד עיוורון וראיית מנהרה,)

הסימפטומים

עובדת. היום

 

במערכת השמיעה (במיוחד חירשות) או במגע (במיוחד .)anesthesias ב anesthesias האדם מאבד את

 

שבו האדם לא יכול

היכולת להרגיש בחלק מסוים של הגוף. אחד מהיותר שכיחים הוא ה anesthesias glove

 

להרגיש שום דבר ביד או באזור איפה שכפפה נלבשת, למרות שאבדן התחושה לרוב לא מראה שום הגיון

אנטומי.

 

עם העברה לעיוורון, האדם מדווח הוא לא יכול לראות אבל כן יכול לרוב לנווט בחדר בלי להיתקל באובייקטים. חירשות, האדם מדווח שהוא לא יכול לשמוע אבל כן יכול להתמצא כראוי כשהוא שומע את השם שלו. אבחנות כאלה מובילות לשאלות ברורות: האם עיוורון של הפרעת העברה (וחירשות) באמת גורמת לכך שהאדם לא רואה או שומע, או האם המידע הסנסורי מתקבל אבל לא מוצג בתודעה? באופן כללי העדויות תמוכות ברעיון

שמידע הסנסורי נקלט אבל איכשהו נמחק מזיהוי מודע, תפיסה.

 

סימפטומים מוטורים: קיים מגוון רחב. לדוגמה, שיתוק שלרוב מצומצם איבר אחד כמו זרוע או רגל, ואבדן התפקוד הוא לרוב סלקטיבי לפונקציות מסוימות. לדוגמה אדם עשוי לא להיות מסוגל לכתוב אבל מסוגל להשתמש באותם שרירים כדי להתמתח, או עשוי לא להיות מסוגל ללכת רוב הזמן אבל עשוי להיות מסוגל

ללכת במקרה חירום כמו שריפה כשבריחה היא חשובה. הסימפטום הכי נפוץ שקשור לדיבור הוא אפוניה, שבה האדם יכול לדבר בלחישה למרות שהוא יכול להשתעל באופן רגיל ( בשיתוק אמיתי של מיתרי הקול גם השיעול וגם הקול מושפעים.) מאפיין מוטורי נוסף נקרא hysterticus ,globus קושי לבלוע או תחושה של

עצם בגרון.

 

מחלות: מחלות בהפרעה זו כוללות פסאודו מחלות, שמזכירות מחלות אפילפטיות בכמה דרכים אבל בדרך כלל אפשר להבדיל ביניהן על ידי טכנולוגיה רפואית מודרנית. לדוגמה נבדקים עם פסאודו מחלות לא מראים גלי EEG חריגים ולא מראים בלבול או איבוד של הזיכרון לאחר מכן כמו אפילפטיים. בהמשך לכך, נבדקים עם מחלות העברה לרוב מראים הכאות ופיתולים שלא נראים במחלות אמיתיות, והם בקושי פוצעים את

עצמם בנפילות או אבדן שליטה על המעי או שלפוחית השתן כמו שקורה לאנשים מחלות אמיתיות.

 

נושאים חשובים באבחון הפרעת המרה: בגלל שהסימפטומים בהפרעה זו יכולים לגרות מגוון של מצבים רפואיים, אבחנה מדויקת יכולה להיות מאוד קשה .זה הכרחי שהאדם שנחשד עם הפרעת המה יקבל בדיקה נוירולוגית ורפואית מעמיקה. למרבה הצער עם זאת, אבחנה לא נכונה עדיין יכולה לקרות. עם זאת המבחנים הרפואיים (במיוחד הדמיה מוחית) השתכללו, והאחוזים של אבחונים שגויים ירד באופן משמעותי עם שיעור

של הערכה שגויה בשנות ה90 עמדה על 4 אחוזים, בעוד בשנות החמישים עמדה על 30 אחוזים.

 

משתמשים בקריטריונים נוספים כדי להבדיל בין הפרעת המרה והפרעות נוירולוגיות אמיתיות:

• הכישלון התדיר של חוסר התפקוד להתיישר באופן ברור לסימפטומים של מחלה מסוימת. לדוגמה

חוסר בניוון של איבר "משותק" קורה בשיתוק המרתי, חוץ ממבקרים נדירים

• הטבע הסלקטיבי של חוסר התפקוד. כמו שצוין קודם בעיוורון המרתי האדם לא נתקל באובייקטים

ואפשר להשתמש בשרירים משותקים לחלק מהפעולות ולאחרות לא.

• תחת היפנוזה או נרקוסיס (מצב כמו שינה שמייצרים על ידי סמים) הסימפטומים נעלמים, מועברים

או מיוצרים שוב תחת הוראות המטפל. באופן דומה אדם שהעירו אותו משינה עמוקה יכול להתעורר

שהוא פתאום מסוגל להשתמש באיבר המשותק.