הבחנה בין שואה לרצח עם

לנוחיות, נתחיל בשנת .1933

 

פרשת מדיין )ספר במדבר, פרק ל"א(

 

 

 

ההבחנה בין שואה לרצח עם: ההשמדה הטוטאלית. כאשר למקין מגדיר את המושג ג'נוסייד זה

 

בשם שהוא נולד לקבוצה, הרצח יכול להתבצע

רצח טוטאלי

רצח חלקי של קבוצה אתנית.

 

במקומות שונים וההשמדה היא לא חלקית. לדוגמה, הרצח התבצע גם ברומניה וגם ברוסיה וגם

ביוון. שואת יהודי אירופה )מפה(

יש למעשה שלושה סוגים של מדינות:

 

א. כיבוש – מדינות שגרמניה כובשת: צ'כיה, בלגיה, צרפת, פולין. הגרמנים עושים כל מה

שהם רוצים – רצח היהודים גדול.

ב.  גרורות בחסות גרמניה – סלובקיה, חלקים מרומניה, נורווגיה של קווינסלינד, צרפת.

במדינות הללו יש איזשהו מרחב תמרון ליהודים. ג.  מדינות נייטרליות – שבדיה ושוויץ – היהודים בגדול לא היו בסכנה קיומית

ד.  בעלות ברית של גרמניה – ספרד ואיטליה שומרות על היהודים שלהן בקפידה )מוסילני

ופרנקו לא מוסרים את היהודים שלהן כי הן בעלות ברית(

 

השואה היא בעיקרה במדינות כיבוש או במדינות גרורות.

 

מספר הנרצחים:  קוהרר הגיש לאייכמן את המספר הזה, והוא איננו רחוק מהמציאות. שישה

מיליון מופיע במשפטי נירנברג. במשפט אייכמן מופיעים "שישה מיליון קטגורים."

 

ב"יד ושם" יש 4.3 מיליון שמות.

 

גרגורי פרומקין סטיסטיקן משנות החמישים עשה עבודה על מספרי הקורבנות ולטענתו יש בין

שישה לשבעה מיליון קורבנות יהודים.

 

• כל המספרים הללו הם בחזקת השערות, עם זאת, אנו לא רחוקים מהמספרים האמיתיים

 

איך קרתה השואה?

 

יש למעשה שתי תשובות אפשריות:

 

תשובתו של ברון – היה העד המומחה במשפט אייכמן.

 

תשובתו של פרופ' ישיעהו לייבוביץ.'

 

תעודה: תשובתו של ישיעהו לייבוביץ'

 

אומר לייבובי'ץ. "המורשת ההיסטורית" של אלפיים שנות דוקטרינה נוצרית. השואה היא תוצר של אלפיים שנים של מורשת היסטורית תרבותית שרווחה באירופה. הנאצים הם פרודוקט

בסה"כ. כמייצגים

 

תעודה: תשובתו של סאלו ברון

 

הוא טוען שהאנטישמיות היהודית היא כנראה שנאת השונה. השונות החלה כעניין דתי וזה דבר שמתקיים גם במדינה המודרנית. הוא עושה שימוש במושג "אנטישמיות" )לייבוביץ' לא משתמש

במונח זה(

 

–  אין סתירה בין שתי התשובות הללו.

 

אנטישמיות

 

בנוסף לשנאת השונה יש גם "שנאת הזר" ומבחינת היהודים ניתן אף לציין גם את "שנאת החלש." אחד הדברים הראשונים שהגרמנים רואים בפולין זה את היהודי הסטריאוטיפי שלא ראו אותו בגרמניה. אין זו שנאת השונה משום שהיהודים הגרמנים נראו כגרמנים לכל דבר ועניין. שנאת

הזר זו קסנופוביה.

 

מדוע זו לא שנאת החלש? כי הם שולטים בגלובליזציה, הם השטן.

 

מה שקורה ליהודים מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה לא צמח בוואקום, שנאת היהודים הייתה מושרשת בתרבות אירופה אבל היא מקבלת נופח חדש במאה התשע עשרה וגם

שם חדש "אנטישמיות" כי יש לנו גם במאה הזו התפתחות של המדעים.

 

מתי בפעם הראשונה נתקלנו בשנאת יהודים, יהדות, נצרות והעת העתיקה – ציר זמן

 

אצל פרעה, יש למעשה "שנאת הזר" ")הבה נתחכמה לו פן יירבה ויצטרף לשאר השונאים שלי("

אין כאן למעשה בידוד של היהודים כשונאים.

 

המן- "ישנו עם אחד מפוזר ומפורר בין העמים…ודתיהם שונות מכל עם"

 

המן שונה מפרעה, יש כאן ייחוד של היהודים, הקבוצה הזו אחרת מכולם. אם הוא מפוזר אז למעשה הוא נמצא בכל מקום )שליטה עולמית(?  "דתיהם שונה מכל עם" – שונים מכל שאר

העמים. יש כאן "שנאת ישראל מסורתית" – יש כאן יסוד של הפרדה של היהודים משאר העולם.

 

העולם העתיק – ברומא וביוון היחס היה מכבד וסובלני כלפי היהודים, עם זאת היו להם בעיות עם חלק מהמצוות היהודיות כמו איסור עבודה זרה – גם אצל הרומים וגם אצל היוונים יש כאן ראייה של היהודים של כפיות טובה, התנשאות. כמו כן, בתוך המונותאיזם היהודי יש באמת

התנכרות לדת של אלילים. קיקרו והרודטוס כתבו על היהודים וכנגדם.

 

הנצרות – ישו בן העם היהודי, הנצרות היא למעשה יוצאת מהיהדות. הזיקה ביניהן היא

משפחתית ובמובן הזה, היות והנצרות היא צעירה יותר היא צריכה לתפוס את מקומה בעולם

ולכן: עליה להסביר מי נכון ומי לא נכון ומדוע הנצרות היא הנכונה.

 

פאולוס הוא שליח הפועל בין 67-64 לספירה  והוא אומר כי הוא נותן להם את כל הכבוד והם

צאצאי עם הבחירה, "מהם יצא המשיח."

 

אני לא יכול לכחד את העובדה שעם ישראל בברית הישנה הוא בחיר האלים, עם זאת הם אויבים בדבר הבשורה. יש למעשה יחס אמביוולנטי. בהתנגשות הזו מביא את הפתרון: חוברתנו שלנו כנוצרים, למרות שהם אויבים שלנו כי הם לא מכירים בבשורה, עלינו למצוא את הכוח לסלוח

להם. משמע – בראשית הנצרות יש כאן סבלנות, חנינה.

 

 

ואז מגיעים שני אוונגליונים )ספרים שמתארים את התקווה שבתוך הנצרות:( היהודים הם אלה שדרשו להרוג את ישו כמו כן, היהודים לא מקבלים את הבשורה ואת הפרשנות הנוצרית והדבר

השלישי – הם לא רק מקבלים את הבשורה אלא גם מונעים אחרים לקבל את הבשורה הנוצרית.