תעודה: היו"ר צרניאקוב, גטו ורשה – 20.7.42
הפינוי למזרח – כל יהודי רשאי לקחת חלק מחפציו ותפוקה ל3 ימים. תהליך הפינוי נקבע ל.22.7.42 צרניאקוב מגיב על כך: 7:30 הייתי בגסטפן ובפניתי אל ברנד והוא טען שהוא לא שמע דבר ואינו יודע כלום, כמו כן פניתי אל אדם נוסף והוא אמר שגם הוא לא יודע – לכן רציתי לפנות אל היהודים כדי להודיע ולהרגיע אותם שאין
כלום."
הוא מתאר כאן הליכה איש אל איש – מעיד על חוסר אונים ובהלה רבה והוא מרגיש שמשהו לא בסדר אך אינו
יודע מה לעשות.
22.2.42 – הפינוי הראשון היו"ר מבין שהפינוי מתקיים ויש כניסה של גרמנים אל הגטו, הוא מצווה להעביר
6,000 יהודים כל יום ולא, יירו באשתו. בתגובה: הוא יורה בעצמו. הוא לא יכול לקחת את ההחלטה ואין לו
מוצא – למעשה, כל הנחות היסוד שלו התבדלו.
תעודה: היו"ר רומקובסקי, גטו לודז' 4.9.42 – הנאום
"על הגטו ירדה מכה קשה, דורשים ממנו את היקר ביותר, נשים, זקנים וילדים. לא שיערתי מעולם שידיי שלי אגיש קורבנות למזבח. אתמול בשעות היום הגישו לי להעביר 20.000 נפש מהגטו. אני והמקורבים לי, החלטנו לבצע את הפקודה הזו ולעשות סלקציה. באתי כמו גזלן לקחת את גורלכם בידי, עלה בידיי להציל את הילדים מעל גיל …10יש לנו בגטו חולי שחפת – תנו לי אותם ואולי בעזרתם אציל בריאים. השכל הישר מחייב להציל
את מי שראוי להציל"..
השיקול שלו היה "קיום דור המשך" – להציל את אלה שהישרדותם גבוהה להמשך. יש כאן אמונה שניתן למשוך את הזמן ולהקריב את האלמנטים היותר חלשים בחברה ולתמרן עד השחרור. עם זאת, יש כאן נכונות לשתף פעולה עם הגרמנים ולעשות סלקציה. יש לציין, כי אין זה שיקול זר ביהדות –ישנה חשיבות לקיום
היהדות. רומקובסקי לוקח על עצמו שיקול של חיים ומוות על מנת להמשיך לקיים את העדה.
לסיכום, היה שינוי בין היודנראטים:
.1 אופי היודנראט.
.2 כמה היה מחובר לקהילה שאותה הנהיג. מידת האחריות והרטט אל מול התפקיד.
.3 "ההנאה מהשלטון." .4 אלמנט משיחיות – כמו אצל רומקובסקי: "אני אדאג לקיום העדה"
בכל המקרים, מדובר תמיד בבחירה נוראה (!) ותמיד היא נפלה משיקול עקרוני והיגיוני כלשהו וכמעט תמיד לא הכריע השיקול האישי. שיקוליים אישיים היו מנת חלקם של יו"ר בהולנד – אשר וכהן שקיבלו טובות הונאה וכן
הרב קורץ – אך אלה יוצאים מהכלל.
מראשית שנות השישים, נושא היודנראט נמצא בלב הפולמוס. היחס למושג היודנראט מעולם לא נמצא בנסיגה.
הויכוחים מתנהלים גם בציבור היהודי והוא ריגשי מאוד. ישנן שתי גישות:
.1 ראול הילברג – גישתו היא "מכלילה ואחדותית." הילברג טוען כי כל היודנראטים זו תופעה אחת שמקורה בצו גרמני ובמיוחד נכונים הדברים לתקופת הרצח. הידונראט הוא מכשיר עיוני חיוני לביצוע הרצח. הוא אף טוען שהיודנראטים היו ממש גרועים כי אלה היו מהציבור היהודי ולמעשה, גם אותם יודנראטים
שניסו להקהל על יהודי הגטאות, היו למעשה משתפי פעולה משום שהם "הרדימו את הציבור." .2 יהושע טרונק – מבדילה ומבחינה. לטענתו היו סוגים שונים של מנהיגים יהודים: קולברציה – יש בה יסוד של בחירה, כמו למשל הצרפתים, שיכלו לבחור. גלופרציה – יש בה תגמול. קולברציה מבחינתו היא לשמור
על הקיים ומה שמניע אותו זה שלחלוטין אתה תלוי בשליט: שיתוף פעולה כפוי שאין לצידו רווח.
הילברג מנתח בכך שיש בירוקרטיה שלא מתחשבת בקורבן, אלא רק במנגנון הפעולה הגרמני. מבחינה בירוקר' יש כאן כלי ממשל מאוד יעיל בידי הנאצים. טרונק, נקודת המוצא היה היהודים, מה עשו היהודים: איך
החברה היהודית עמדה במבחן השואה.
