דמוגרפיה קומורבידיות ומהלך

SM בדרך כלל מתחיל בגיל ההתבגרות ומאמינם שעשוי להיות נפוץ בין פי 3

ל10 נפוץ יותר בקרב נשים מאשר גברים. בנוסף בקרב פחות משכילים ובמעמד סוציואקונומי נמוך יותר. שכיחות לאורך החיים מוערכת בין 0.2% ל2% בנשים ופחות מ 0.2 אחוזים בגברים. SM בדרך כלל מתרחשת

 

יחד עם הפרעות נוספות כולל דיכאון מג'ורי, הפרעת פאניקה, הפרעות פוביה והפרעת חרדה מוכללת.

לאחרונה זה היה נחשב להיות מצב כרוני עם אבחנה לא טובה, למרות שלפעמים יש הקלה ספונטנית.

 

 

ההתפתחותי

למרות השכיחות שלה בסטינג רפואי, חוקרים עדיין לא בטוחים על המסלול

אטיולוגיה:

 

והאטיולוגיה הספציפית של ההפרעה. יש עדות לכך שSM רצה במשפחות ויש קשר משפחתי בין אישיות אנטי סוציאלית בגברים וSM בנשים. יכול להיות שיש פגיעות בחלקה גנטית שמובילה להתנהגות אנטי סוציאלית בגברים ול SM בנשים. בנוסף לכך, סימפטומים סומטיים ואנטי סוציאליים בנשים נוטים להתרחש יחד. עם זאת, אין לנו הבנה ברורה של יחסים אלו. אפשרות אחרת היא ששתי ההפרעות מקושרות דרך מאפיין

משותף של אימפולסיביות. זה נעשה ברור שלאנשים עם SM נוטים להגברה תפיסתית של תחושות גופות.

הם נוטים בנוסף לראות תחושות גוף כסימפטומים של גוף.  כמו היפוכונדרים, הם נוטים לחשוב מחשובת

קטסטרופליות על תלונות גוף מינוריות ולחשוב על עצמם כחלשים פיזיים ולא מסוגלים לסבול לחץ או פעילות

גופנית.

 

טיפול: SM נחשבה כהפרעה מאוד קשה לטיפול. עם זאת ב15 השנים האחרונות חלק מהטיפולים התחילו להציע שטיפול מסוים של טיפול רפואי בנוסף עם CBT עשוי להיות מועיל. טיפול אחד יחסית יעיל כולל זיהוי של רופא שיתערב בטיפול על ידי לראות את המטופל בביקורים שגרתיים (ולנסות לצפות את הופעתן של  בעיות חדשות) ובכך לספק מבחנים פיזיים שמתמקדים בתלונות חדשות (ובכך לקבל את התלונות של המטופל כאמתיות.) באותו הזמן עם זאת הרופאים נמנעים ממבחני אבחנה לא הכרחיים ועושים מאמץ מינלי להשתמש בתרופות או טיפולים אחרים. מספר מחקרים מצאו שנבדקים אלו מראים ירידה משמעותית בבעיות

בריאות   כעבור כמה חודשים ולפעמים שיפור בתפקוד הפיזי (למרות שלא בהכרח בלחץ פסיכולוגי.) סוג זה

של ניהול רפואי יכול להיות אפילו יותר אפקטיבי בשילוב עם CBT שמתמקד בלקדם התנהגות ראויה כמו

 

ולהחליש התנהגות לא ראויה כמו התנהגות חולנית ועיסוק

התמודדות  טובה  יותר  והסתגלות  אישית

בסימפטומים פיזיים.

 

 

הפרעת כאב

 

האבחנה השלישית בDSM 4 שהתווספה להפרעות סומטיות היא הפרעת כאב. הפרעה זו מאופיינת בכאב חמור ועקבי באזור אחד או יותר של הגוף שלא הופק באופן מכוון או זויף. למרות שמצב רפואי יכול לתרום לכאב, גורמים פסיכולוגים הם אלה שמשחקים תפקיד חשוב. ואכן גורמים פסיכולוגיים משחקים תפקיד בכל

סוגי הכאב. הפרעת כאב עשויה להיות אקוטיים (משך של פחות מ6 חודשים) או כרונית (מעל 6 חודשים.) כאשר עובדים עם נבדקים עם הפרעת כאב זה מאוד חשוב לזכור שהכאב שהם חווים הוא אמיתי ויכול להכאיב ממש כמו כאב שמגיע ממקורות אחרית. בנוסף חשוב לשים לב שהכאב תמיד בחלקו הוא חוויה סובייקטיבית

שהיא אישית ולא יכולה להיות מזוהה באופן אובייקטיבי על ידי אחרים.

 

שכיחות המחלה באוכלוסייה הכללית אינו ידוע. הוא בהחלט די נפוץ בקרב מטופלים במרפאות כאב. מאובחן אצל נשים יותר מאשר גברים ולרוב מופיע בקומורבידיות עם הפרעות חרדה או מצב רוח, שעשויות להתרחש קודם או לצוץ בהמשך להפרעת כאב. אנשים עם הפרעת כאב לרוב לא מסוגלת לעבוד או לבצע פעילויות יום יומיות אחרות. התוצאה היא חוסר פעילות (שכוללת הימנעות מפעילות פיזית) ובידוד חברתי שעשוי להוביל

לדיכאון ולאבדן של כוח פיזי. העייפות ואיבוד הכוח יכול לחזק את הכאב במעגל אכזרי. בנוסף המרכיב

ההתנהגותי של כאב הוא גמיש במובן שהוא יכול להיות מוגבר כאשר הוא מחוזק על ידי תשומת לב, סימפתיה או הימנעות מפעילות לא רצויה. לבסוף יש עדות משכנעת שאנשים שיש להם נטייה למחשבות קטסטרופליות

על המשעות והשפעה של כאב עשויים להיות אלה שיפתחו את המצב של כאב כרוני.

 

טיפול: אולי בגלל שזו הפרעה פחות מורכבת מ,SM קל יחסית לטפל ב.SM ואכן משתמשים באופן רחב

בטיפול CBT בשביל הסימפטומים הפיזיים והפסיכולוגיים. תוכניות טיפול לרוב כוללות טכניקות הרפיה, תמיכה ותיקוף לכאב כאמיתי, בניית לוח זמנים של פעילויות יום יומיות, בנייה קוגניטיבית וחיזוק התנהגויות של אין כאב. מטופלים שעוברים את הטיפולים האלה מראים הפחתה משמעותית בחוסר יכולות ובלחץ למרות

 

ששינוים בעוצמת הכאב נוטים להיות קטנים יותר. בנוסף תרופות אנטי דיכאוניות ו SSRI מסוימות הראות

הפחתה בעצמות הכאב בנפרד מהשפעותיהן על מצב הרוח.