טראנס דיבוק הינו דומה, אלא שהשינוי במודעות או בזהות מוחלף בזהות אחרת שמיוחסת להשפעת הרוח )spirit( או כוח אחר. בשני המקרים יש בד״כ אמנזיה למצב של הטראנס. מחקר אחד שנעשה בסינגפור ובו 58 נבדקים עם אבחנה זו ו58 נבדקים נוספים המאובחנים עם דיכאון מאז׳ורי, מצא שהקונפליקט בנוגע לנושאי דת או תרבות, לפני חשיפה למצב של הטראנס, והיות הנבדק מרפא רוחני או דומה לכך, היה המנבא למי יש את האבחנה הזו ביחס לאבחנת הדיכאון. כלומר, זה היה מנבא לפיתוח ההפרעה הדיסאסוציאטיבית. מחקר
נוסף מצא שהגירה ומאבקים להתערות היו קשורים להפרעה זו.
כמו כן, ישנם גם משתנים בין-תרבותיים לפיתוח הפרעה דיסאסוציאטיבית כמו ״אמוק״ שנתפס פעמים רבות
כהפרעת זעם ומתרחשת בד״כ אצל גברים כתגובה לעלבון. ניתן למצוא תופעות אלו במלזיה, לאוס, פיליפינים,
פפואה ניו גיני ופורטה ריקו וכן בשבט הנבהו האינדיאני.
טיפול ופרוגנוזה בהפרעות דיסאסווציאטיביות
לרוע המזל אין הרבה מחקר על טיפול בדפרסונליזציה, אמנזיה דיסוציאטיבית, פוגה דיסוציאטיבית ולכן ידוע
לנו מעט לגבי דרך הטיפול היעילה בהפרעות אלו.
כאמור, בעבר דפרסונליזציה ודריאליזציה אינם מגיבים טוב לטיפול. לעומת זאת, טיפול בתופעות נלוות כמו חרדה ודיכאון הוא אפקטיבי. ישנם הסבורים שהיפנוזה, כולל היפנוזה עצמית, יכולה לעזור לטיפול בהפרעת הדפרסונליזציה משום שכך החולים יכולים ללמוד לנתק עצמם מתחושות אלה, להתחבר מחדש ולרשת שליטה על חוויות הדפרסונליזציה וראליזציה שלהם. סוגים רבים של תרופות אנטידכאוניות, אנטי-חרדתיות ואנטיפסיכוטיות גם כן נוסו ולעתים הפיקו אפקטים מתונים. יחד עם זאת, מחקר אחד בו הנבדקים חולקו אקראית, הראה שלא קיים הבדל בין טיפול בפרוזאק לעומת טיפול פלסבו. טיפול חדש אחד, שהראה שיפור
לאזור הטמפורלי-פריאטלי, אזור מוחי המעורב
TMS
קל לטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות מערב טיפולי
בתחושות שלמות של העצמי ושל הגוף. לאחר שלושה שבועות של טיפול שכזה, מחצית מהנבדקים הראו הפחתה משמעותית בדפרסונליזציה. באמנזיה דיסוציאטיבית ופוגה דיסוציאטיבית, ההבטחה שהאדם יהיה
בסביבה בטוחה והעלמת האדם מסיטואציות שהוא תופס כמאיימות, מאפשרת החלמה ספונטנית של הזיכרון.
היפנוזה, בדומה לתרופות ממשפחת הבנזודיאזפיניות, מאפשרת אחזור של זיכרונות מודחקים ודיסוציאטיביים.
לאחר שהזיכרונות מאוחזרים, זה חשוב עבור החולה לעבוד דרך הזיכרונות עם המטפל כל שהחוויות יכולות
להיות ממוסגרות בדרכים מחודשות.
לגבי חולי DID הגישה הטיפולית העכשווית מבוססת על תיאוריית הPTSD . מרבית המטפלים מנסים להביא לאינטגרציה בין הזהויות השונות וחיבורן לזהות המארחת. המטופלים, לרוב, מראים התנגדות לטיפול כי
הדיסוציאציה היא אמצעי הגנה והם מתקשים לוותר עליה. במידה ומצליחים לעשות אינטגרציה המטופל
מפתח אישיות אחידה למרות שלעיתים מצליחים להגיע רק לאינטגרציה חלקית. בכל מקרה הטיפול יכול
להביא להקלה בסימפטומים נלווים.
לרוב, טיפול בDID הוא פסיכודינמי ומכוון לתהליכי הבנה והתבוננות, עם מיקוד ועיבוד הטראומה וקונפליקטים אחרים שהובילו להיווצרות ההפרעה. כמו כן, יש שימוש רב בהיפנוזה כדי להגיע לתכנים מודחקים, טראומטיים
ולא מודעים לרוב מהילדות. בתוך ההיפנוזה המטפל יכול ליצור קשר עם זהויות אחרות של החולה ולחבר אותן
עם הזמן לזהות המקור. ברור שמדובר בטיפול קשה לבעלי מקצוע מיומנים.
מרבית הדיווחים על הטיפולים מציינים מקרה אחד ואת דיווחי ההצלחות צריך לקחת בערבון מוגבל כי יש למטפל רצון לפרסם ולהתפרסם מהמקרה. מה שברור שאין החלמה טבעית מ.DID על מנת שטיפול יהיה
מוצלח הוא צריך להיות ארוך-טווח (שנים רבות.) כמו כן, ככל שההפרעה יותר קשה כך גם הטיפול ארוך יותר.