אסטרטגיות פסיכולוגיות חלק ג'

מקרי טיפול במחלקות סגורות

חלק מהחולים במחלות פסיכולוגיות יכולים לקבל טיפול חוץ-מרפאתי, אך כאשר הם מהווים סכנה לעצמם או

לציבור, לרוב מעבירים אותם לטיפול במוסד סגור כלשהו. בית החולים הפסיכיאתרי כ"קהילה תומכת"

הכנסת מטופל לבית חולים פסיכיאטרי יכול להיות קריטי על מנת למנוע את הדרדרות המחלה ומצבו הפסיכולוגי של החולה. רואים כיום נסיון להפוך את בתי החולים לקהילות תומכות, כאשר כלל הפעילות שעובר המטופל בבית החולים מהוות חלק מתוכנית השיקום שלו. הגישה הזאת נקראת "מיליו תרפיה"

therapy( .)milieu ולה יש שלוש נקודות עיקריות:

א.  הציפיות של הצוות המטפל גלויות למטופלים, כולל משוב שלילי וחיובי

ב. הצוות הרפואי מנסה לערב כמה שאפשר את החולים בכל ההחלטות שקשורות אליהם. ג.  כל חולה נמצא גם בקבוצה חברתית במחלקה שלו. הקבוצה מהווה מקום תומך ומחזק שעוזרת לכוון

להתנהגות חיובית.

בקהילה תומכת\טיפולית, מנסים לשים כמה שפחות מגבלות על החירויות של החולה. מצופה מהצוות הרפואי להתייחס אל החולים בכבוד ראוי. דגש גדול ניתן לפעילויות חברתיות בין החולים, כחלק מתהליך

התרפיה.

שיטה נוספת לעזור לחולים לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם היא באמצעות תוכניות למידה-חברתיות

programs( learning )social כמו שיטת האסימונים על מנת לעצב התנהגות יותר "מקובלת."

 

חשש מרכזי בסוגית בתי החולים הוא שהמוסד יהפוך למקום מגורים תמדיי עבור החולים. בשנים האחרונות יש מאמץ גדול לסגור מחלקות סגורות ולהפנות כמה שיותר מטופלים למרפאות-יום בלבד. תהליך זה נקרה דה-אינסטיטוציה .)deinstitutionalization( עם הגידול בתרפיה ביולוגית שתוארה בפרק ,16 בין 70-90 אחוז מהחולים שהופנו לבתי חולים פסיכיאטרים לאשפוז, יכולים להשתחרר ממנו תוך שבועות או חודשים

בודדים.

בניסוי מפורסם של Lentz and Paul מ1977 ביצעו השוואה בין שלוש גישות טיפול:

.1 מיליו-תרפיה – דגש על הקהילה התומכת .2  תרפיה של למידה-חברתית – ביצוע למידה של התנהגויות חיוביות

.3 טיפול מסורתי כפי שנהוג ברוב בתי החולים – שילוב של צורות תרפיה שונות מבלי לערב צורות 1 או

.2

תוצאות הניסוי: גם המיליו-תרפיה ותרפיה של למידה חברתית הניבו תוצאות טובות בהרבה מהתרפיה

המסורתית90%. ממטופלי התרפיה הלימודית-חברתית נשארו בקהילות שלהם, וכ70% ממטופלי המיליו- תרפיה, בעוד כפחות מ50% ממטופלי הטיפול המסורתי הצליחו לא להיכנס חזרה לאשפוז (הניסוי נפרס על

6 שנים.)

טיפולים פוסט-שחרור

אף על פי המאמצים של המוסדות השונים, החזרת המטופלים לקהילה לאחר האשפוז מהווה חוויה מאתגרת. מחקרי עבר הראו כי כ45% מחולי סכיזופרניה יתאשפזו בשנית לאחר שנה. תוכניות "aftercare" הם שילוב של בית ומוסד טיפולי, שאמורים לעזור לחולים לעשות את הטרנזיציה מהמוסד לחיי הקהילה הרגילים. בנוסף לאלה יש בתים מיוחדים שנקרים "בתי חצי דרך," שבו הם יגורו תקופה לפני שיחזרו לקהילה. ( halfway

houses הם חלק מתוכנית ה.)aftercare

דה-אינסטיטוציה

בין 1967 ל2007 ירד כמות המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים בכ.80% תנועת סגירת המוסדות מחילה

בתוכה את הניסיונות לסגור את המוסדות הפסיכיאטרים ולהעביר את הטיפול לתוכניות קהילתיות. מצד אחד, התומכים במגמה זה טוענים כי מצבם של החולים במסגרות חוץ-מוסדיות טוב בהרבה משל החולים שנשארו בבתי החולים. המתנגדים למגמה זו טוענים כי חלה "נטישה" של חולים כרוניים לחוויות קשות מחוץ למוסדות – עוני, רעב , חיי רחוב ואף התאבדות. רבים גם מתלוננים על הצקות ופחד מכל מיני מוזרים שמסתובבים

ברחובות השכונות שלהם.

סגירת בתי החולים יכלה להתקיים תודות לסמים הפסיכיאטרים שאפשרה לאזן חולים. הבעיה היא שלא כל

המחלות  יוכלו להיפתר על ידי התרופות, ובפועל לא הצליחו לפתוח את כמות הקהילות הטיפוליות שרצו. בסופו של דבר, מחסות לחסרי בית הפכו להיות מרכזים לסובלים ממחלות נפש, כאשר לרבים מהם אין משפחות שיכולות לדאוג להם, והמרכזים עצמם אינם ראויים מספיק לטפל בכל החולים. חולים שמשתחררים מאשפוז לא מקבלים את הביקורת התקופתית לאחר השחרור, ויש מחקרים שהראו שסגירת בתי החולים

הביאה  אף  לעליה בהתאבדויות בקרב  החולים. לא כל ההומלסים הם  חולי נפש לשעבר, אך המגמה לדה-

אינסטיטוציה תרמה רבות לעליה של חסרי בית, ולכמות האנשים הלוקים במחלות נפש שכלואים בבתי כלא.

בניגוד למחקרים הללו, ניתן לראות מחקרים שמצביעים גם על מגמות חיוביות יותר.